אל תחכו לטלפון
רות גביזון
פורסם ב"קול ירושלים" 29 בנובמבר 1985
משך שנים רבות סברתי כי המאבק למדינה פלסטינית אינו המאבק שלי. לדידי, מספיק היה לעמוד על מה שאסור לנו, היהודים בישראל, לעשות כדי לא לאבד את התשתית הערכית של המדינה היהודית. הפתרון המדיני הספציפי של הבעיה הפלסטינית היה נראה לי עניינם של הפלסטינים. כיום נראה לי כי היה זה קוצר ראות. רק מדינה פלסטינית, או לפחות ישות שתוכל להיראות כנותנת ביטוי לכמיהות הלאומיות של הפלסטינים, תאפשר לקיים לאורך זמן את מדינת הלאום היהודית. מכיוון שאני מעוניינת בתנאים לקיום ארוך-טווח של המדינה היהודית, המדינה בה אני חיה ורוצה להמשיך לחיות, יש גם לי עניין (אם-כי הוא משני) ביצירת התנאים הרחבים יותר שיאפשרוה.
למדינה היהודית אין, לדעתי, צידוק מטפיזי-היסטורי או דתי-משיחי מעבר לצידוק שיש לה כמתן ביטוי לשאיפתם של יהודים להגדרה עצמית מלאה, הכוללת בתוכה הגדרה עצמית לאומית. לכן תנאי ראשון לקיום ישראל כמדינה יהודית הוא שימשיך להיות בה רוב מסיבי של היהודים החפצים בקיום לאומי כזה. כדי להבטיח רוב יהודי זה מותר לפקח על מדיניות הענקת מעמד של אזרח ותושב-קבע בישראל מטעמי השתייכות לאומית. פיקוח כזה אין משמעו שרק יהודים יהיו אזרחי המדינה או תושביה, אולם הוא מתיישב הן עם חוק השבות המקנה מעמד מועדף ליהודים, והן עם זהירות במתן אישורי כניסה ללא-יהודים, בעיקר כאלה המצטרפים כאן למיעוט לאומי גדול ובעל שאיפות לאומיות נוגדות. בחזית ה"יהודית" נראה לי כי מותר לנסות לשכנע יהודים כי אכן ישראל מבטיחה להם קיום שלם יותר, וכי לכן ראוי שיעלו. אסור לעשות זאת בדרך של הדבקת תוויות של שלילת הגולה וביזוייה. אבל זו החזית הפחות לוחצת. כדי להבטיח רוב זה אסור לגרש את הלא-יהודים היושבים בישראל או לשלול את זכויותיהם. מדינת הלאום היהודית חייבת להיות כזאת שיש בה שוויון אזרחי מלא ואמיתי לכל האורחים, יהודים ולא-יהודים כאחד.
לניתוח זה שתי השלכות מעשיות בתנאי המציאות של היום. ראשית, יש לוותר מייד, ובלי לחכות לטלפונים נוספים, על כל תביעה לריבונות על השטחים עתירי-האוכלוסייה הערבית המוחזקים על ידינו מ-1967. במקביל, אין לחזק, ברוח או בחומר, את ההתנחלויות שמטרתן חיזוק תביעות כאלה. לא נוכל לקלוט את התושבים הלא-יהודים של שטחים אלה לתוכנו בלי לאבד את אופיינו כחברה דמוקרטית שיש בה זכויות אזרחיות שוות, והמתח שייווצר ייצור לחצים לגירושם. לא תמיד ניתן יהיה לסמוך על חוסננו ושפיותנו שימנעו צעדים כאלה. אם יהיה פה גירוש מסיבי של לא-יהודים, תהיה מדינת הלאום היהודית פגומה בפגם מוסרי ממנו לא תוכל עוד להתנער. אם לא יהיה גירוש כזה – לא יהיה מנוס ממדיניות של הפרדה ושלילת זכויות אזרחיות באופן שיטתי. מצב זה, כפי שרואים בדרום אפריקה, הוא הן בלתי-מוסרי והן בלתי יציב.
לכן מסוכנת שבעתיים הרטוריקה המטעה של המתנחלים הטוענת כי אין לממשלה סמכות לצאת מן השטחים, והקוראת להתנגדות ולמרי אם תתקבל החלטה כזאת. אם כדי לעשות את הדבר היחיד שיוכל לסייע לנו אנו מסתכנים במלחמת אזרחים – יכול להיות שלא נוכל לשלם את המחיר, ובכך אכן נעמיד את קיומנו המדיני באזור בסכנה של ממש.
שנית, אסור לנו להיות אדישים לגורל המדיני של השטחים והאנשים האלה. כמו בתחום המוסרי כולו, זכותנו להגדרה עצמית לאומית מטעמים מוסריים תלייה בנכונותנו להכיר בזכות מקבילה לעמים אחרים. הפתרון היציב היחיד הן מבחינת ישראל והן מבחינת ערביי ישראל, הינו בית לאומי לפלסטינים.
רק במצב של שתי מדינות לאומיות החיות זו בצד זו נוכל לדרוש באופן כן ומוצדק מערביי ישראל כי יבחרו בין חיים לאומיים מלאים במדינתם ובין חיים של נאמנות אזרחית מלאה לישראל וכמיהות לאומיות לפלסטין. רק במצב של שתי מדינות לאומיות יהיה לפלסטינים מה לאבד, ויהיה להם אינטרס להתחיל לבנות את עתידם הלאומי במקום לנהל מאבקים אלימים נגד אויביהם המגוונים המונעים זאת מהם. רק במצב של שתי מדינות לאומיות ניתן יהיה, סוף-סוף, להפריד בין מאבק בטרור ובין דיכוי לאומי, בין הגנה עצמית ובין גזענות ובדלנות לשמה. ולבסוף, רק במצב של שתי מדינות לאומיות החיות זו לצד זו במציאות של שלום ושל כבוד הדדי נוכל להגיע למצב שבו יוכלו יהודים, כפרטים, להתיישב לבטח בכל חלקי ארץ-ישראל.
היה זמן שבו חשבתי כי רק טיעון מוסרי תומך בראייה זו, וכי יכול להיות שההיסטוריה תראה שניתן לקיים מדינת ישראל גדולה אף במחיר המוסרי העצום של גירוש מסיבי של לא-יהודים או של שעבוד לאומי שיטתי שלהם. לכן התייחסתי בספקנות ליכולת לשכנע אנשים שלא היו שותפים ממילא לתפישותיי הערכיות. היום נראה לי כי הטיעון המוסרי שלי משקף גם את המציאות: אין תקווה ותוחלת, לאורך זמן, להתעלמות מן הדרישה להגדרה עצמית לאומית פלסטינית. ככל שנקבל זאת מוקדם יותר כך נוכל לשחק טוב יותר את הקלפים שבידינו.
היום עוד יש לנו מה למכור: הימנעות מפעולות איבה, שיתוף-פעולה כלכלי, נכונות לקיום מדיני של פלסטינים לידינו, תוך תנאי בטחון קפדניים והתקדמות הדרגתית של עצמאות מדינית עם נורמליזציה של יחסים. אם תימשך ההקצנה, החמרנות והיריבות בתוכנו; אם לא נוכל להיפנות לתיקון יסודי של כלכלת המדינה; אם נמשיך להישחק במחלוקות פנימיות מתישות – יוכלו אויבינו פשוט להמתין עד שניחלש מכדי לנצח במלחמה או להגיע להסדר של שלום.
נכונות אמיתית לשלום של ויתורים ופשרה היא דבר שניתן לעשות רק מעמדה של כוח. הרבה זמן עובר בין חתימת הסכמים ובין יצירת דינאמיקה של שלום. את פרק הזמן הזה ניתן לעבור רק אם לשני הצדדים כדאי יותר להמשיך בשלום מאשר להילחם. מצב זה קורה רק כל עוד יכולים שני הצדדים להרוויח יותר משלום מאשר ממלחמה, בין השאר כי סיכוייהם במלחמה קטנים, או שמחירה יהיה כבד מדי עבורם. זהו עדיין המצב עם מצרים. כיום ההצעה של הסדר מדיני לפלסטינים היא הצעה שלא יוכלו לסרב לה. אם תקום יחידה מדינית פלסטינית, הם יהיו חייבים לעשות כל מאמץ להימנע ממלחמה. אין שום ערובה שמצב כזה יהיה קיים לנצח. לא בטוח לגמרי שהזמן עובד לטובתם. ברור לחלוטין שהוא עובד נגדנו.
המדינה הפלסטינית איננה חלק מסדר היום הציבורי העמוס שלי כיהודיה בישראל. היא בראש ובראשונה בעייתם של הפלסטינים עצמם. אין ספק כי הם לא עושים תמיד את הדברים שהיו מקדמים בצורה הטובה ביותר את המדינה שלהם. מצד שני, צודקים אלה שאומרים תמיד כי לישראל אינטרס לגיטימי במה שקורה סביבה. האינטרס שלנו הוא שתהיה לצידנו מדינה פלסטינית, לא ירדן, שאינה פותרת את הבעיה הלאומית הפלסטינית, אלא יחידה של הגדרה עצמית פלסטינית. נבון יהיה מצדנו לזכור זאת, ולא להוציא לאחרים ערמונים מהאש.
