1111

 ליית הציונות והכרתה בקרב העמים, מוסברת בהיסטוריוגרפיה הישראלית, כמושפעת מן התמורות בהמאה ה-19. הייתה זו תקופה של עליית הלאומיות כתנועה אידאולוגית ופוליטית. הלאומים: יוונים, איטלקים, פולנים, ועמים נוספים באירופה, ייסדו תנועות לאומיות שמטרתן הייתה לתת ביטוי פוליטי-מדיני לייחודן האתני והתרבותי. יש הרואים בתנועה הציונית חלק מתהליך ההתעוררות הלאומית שעבר על עמי אירופה באותה תקופה; משום שהתנועה הציונית ראתה
ביהודים עם וקראה ליצירת בית לאומי לעם היהודי בדומה לעמים אחרים.

עלייתן של תנועות לאומיות בעיקר במזרח אירופה ובמרכזה במהלך המאה-19 שביקשו לאחד את האומה סביב היסטוריה, דת ותרבות משותפת, השפיעו על עליית הציונות בשתי דרכים:

עליית השאיפה לאחדות לאומית על רקע אתני באזורים בהם ישבו יהודים במזרח אירופה ובמרכזה הביאה להגדרתם של היהודים כ"אחרים" והיקשה על השתלבותם בחברה הכללית.

התנועות הלאומיות השונות - הפולנית, הסרבית ואחרות - שימשו מודל לציונים בחפשם אחר תנועה לאומית משלהם.
הציונות נוצרה במהלך המאה ה-19. במאה זאת התקיימו באירופה מספר זרמים רעיוניים שכל אחד מהם השפיע את השפעתו על הציונות, כמו תנועת ההשכלה, התנועה הרומנטית, המרקסיזם והסוציאליזם. יש הסוברים, כי הרב אלקלעי, וכמוהו מבשר הציונות הרב צבי קלישר, הושפע מאביב העמים האירופי של אמצע המאה ה-19, וניסה למזג את האידאות האירופיות עם הכמיהה ההיסטורית הדתית לשיבת ציון של היהודים.

עידן ההשכלה איפשר לחברה הארופאית להתחיל ולקבל את היהודים לקרבה. רעיון הנאורות השפיע בעיקר על מערב ומרכז אירופה, ולכן היהודים בארצות אלו הם אלו שהתחילו ראשונים את תנועת ההשכלה. במהלך המאה ה-19 התחילה להיווצר היהדות הרפורמית שמרכזה היה בגרמניה.
תהליך דומה של נאורות התחיל להתרחש ברוסיה בשנות השישים של המאה ה-19, וגם כאן החלה להתפתח תנועת ההשכלה, אך קבלת רעיונות ההשכלה ברוסיה הייתה חלקית ומדורגת והחברה הייתה פחות סובלנית ליהודים. רומניה, שזה עתה נוצרה מאיחוד הנסיכויות מולדובה וולאכיה וקיבלה עצמאות לפי תנאי הסכם ברלין (שכללו חובת מתן אזרחות לכל התושבים), הפרה את החובה ובחוקה שלה סירבה לתת אזרחות לתושביה היהודים בצורה כוללנית וחייבה החלטת פרלמנט לכל מקרה בנפרד. החלטת הפרלמנט בנושא זה, התקבלה בלחץ פרעות אנטישמיות של המתנגדים למתן שוויון זכויות ליהודים.
הפרעות שנערכו ביהודים באימפריה הרוסית בשנת 1881, שכונו הסופות בנגב, היוו עבור חלק מהיהודים המשכילים סימן ראשון וברור שלא יצליחו להיקלט בחברה המזרח-אירופאית. כתוצאה מפרעות אלו היגרו יהודים רבים למערב, אך רק חלק קטן מהם, בהשפעתם של משה לייב לילינבלום ויהודה לייב פינסקר, החליטו להתארגן ולעלות לארץ ישראל. הם ואחרים היוו חלק מגל העלייה שכונה העלייה הראשונה. קבוצות אלו התארגנו תחת ארגון חדש בשם חובבי ציון.
למרות הסימנים הרבים שהעידו על דחייה מצד החברה האירופאית, במיוחד במשבר הכלכלי של שנות השבעים של המאה ה-19, רבים מיהודי אירופה שאפו להמשיך בתהליך ההשתלבות בחברה. אחרים העדיפו להגר מעבר לים, בעיקר לארצות הברית שקלטה באותה תקופה מהגרים רבים מכל העולם. בנימין זאב הרצל, יליד בודפשט שעבר לווינה בצעירותו, הציע פתרון אחר: הקמת מדינה יהודית. הרצל האמין כי הקמת מדינה לעם היהודי תוכל לפתור את בעיית האיבה כלפי היהודים. בשנת 1896 פרסם הרצל את ספר החזון ליצירת מדינה יהודית באמצעים פוליטיים. הספר שנקרא מדינת היהודים, חולל תהודה גדולה בעיקר במזרח אירופה שם ישבו קהילות יהודיות גדולות ואיפשר את כינונה של התנועה הציונית ואת הקמת הקונגרס הציוני.
ב-29 באוגוסט 1897 התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון ביוזמתו של בנימין זאב הרצל והוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. מרבית צירי הקונגרס הגיעו ממזרח אירופה וזאת משום שבאופן כללי מערב אירופה אפשרה ליהודים להיקלט בתוכה. הרצל שנבחר לעמוד בראש ההסתדרות המשיך בפעולותיו, דן בנושא עם מנהיגים בעולם וכתב טקסטים בנושא זה.
מראשיתה, התעמתה הציונות עם תנועות יהודיות לאומיות אחרות שביקשו אוטונומיה לאומית במקומות מושבם של היהודים, ועם תנועות יהודיות דתיות מסורתיות, שדחו או התנגדו לרעיון הלאומיות ולציונות. במהלך המאה ה-19 התחילו להתפתח ארגונים מרקסיסטים וסוציאליסטים, שאחד מהוגיהם היה משה הס, ממבשרי הציונות, ויהודים רבים הצטרפו אליהם. ב-1897, הוקם הארגון היהודי הסוציאליסטי שנקרא הבונד. הבונד מנה בשיאו כ-2.5 מיליון יהודים. חברי הבונד האמינו בתחייה לאומית של היהודים במקומות מושבם, והתנגדו לרעיון הציוני.